כבר סיפרתי כאן פעם על ידידי הרופא העקשן, ש(עדיין) מסרב להודות בצדקת תזונת הפליאו על פני התזונה המערבית, בעיקר כי הכתיבה בתחום היא נשלטת על ידי בלוגרים ופחות על ידי מאמרים מקצועיים. קשה לו עם זה. אז כרגיל בינינו החלפנו לאחרונה עוד כמה מיילים, ואני מרשה לעצמי לצטט חלקים מהמייל האחרון שכתבתי לו, אחרי שכתב לי שבטח יש תריסר הבדלים אחרים בין תרבות המערב לתרבות של ציידים לקטים, ויתכן כי שם נעוצה בכלל הסיבה להבדל הבריאותי.
"אתה צודק כמובן. הרי אם כל הרופאים אומרים, זה בטוח נכון. בדיוק כמו שכל הרופאים יודעים שהתקפי לב מקבלים בגלל צריכת שומן. לא ככה? הרי לא יכול להיות שלימדו אותם שטויות. "ספרי הלימוד לעולם אינם טועים" (גלילאו גליליי)
...לגבי הבדלים בין התרבויות, אז נכון שלעולם, ובהגדרה, מחקר סביבתי יהיה מוגבל לעומת מחקר מעבדה בה נשלטים התנאים (ומיד אפשר לומר: "אבל אולי ההבדל היה בגלל זיהום האויר, המתח, היתושים, עלי הבננה או גורדי השחקים וכו"). אבל זו לא סיבה שלא להסיק מסקנות אינטליגנטיות. אני סתם קורא פשוט והדיוט, ורוצה שישכנעו אותי. אתה מוזמן. אני לא מסוגל להבין איך אפשר לומר שמזון שמעולם לא היה חלק מהתזונה האנושית (למשל שמנים תעשייתיים, סוכר, קמח) צריכים להיות הבסיס לתזונה הבריאה ואילו מזון שמאז ומעולם היה חלק בלתי נפרד מהתזונה האנושית (בשר ושומן מהחי) הוא הוא אבי אבות הטומאה והתחלואה. זה פשוט הזוי. השמיניות באויר שעושים חוקרים עד היום כדי להוכיח שדגנים זה טוב ושומן זה רע הם פתטיים, ולמירב הזוועה, הם האחראיים הישירים לתמותה המונית של ציבור אומלל שבסך הכל עושה מה שאומרים לו מומחי התזונה, הרופאים ומשרד הבריאות.
אבוי לנו.
לי אין כל ספק שהחולי במערב קשור כמעט חד ערכית לתזונה. כבר כתבתי לך כמה פעמים על מחקר ההגירה של בני הטוקלאו וכך גם מחקרים אחרים, ראה גם במאמר ששלחתי לך. ילידי איים שעברו לניו זילנד (שאינה מזוהמת, ואינה בלחץ רב מדי) ורק שינו את התזונה שלהם החלו להשמין ולמות. כנ"ל התימנים אחרי שעלו לארץ. כנ"ל ללא סוף תרבויות שעברו מתזונה פשוטה לתזונה תעשייתית.
אבל אני שומר על ראש פתוח. אולי יש בכלל הסבר אחר לעובדה שהאמריקאים ממשיכים להשמין ולחלות ( למרות שהם מיישמים באדיקות את המלצות הפירמידה התזונתית ועושים יותר ספורט מאי פעם, אוכלים יותר דגנים מלאים מאי פעם ואוכלים הכי פחות שומן מאי פעם), אולי יש חלליות שמשתילות גנים רעים אצל האמריקאים בלילות. אולי יש זבובים מקרוסקופיים שמפיצים סוכרת נגיפית וסרטן שעובר בעיטוש ופשוט לא תפסנו אותם עדיין. אולי טחו עיני מראות, אז אשמח אם תראה לי את האור.
ואם אתה רוצה לקרוא דווקא דברים שכותבים רופאים ולא בסטייל שלך סתם בלוגים, אז הנה פוסט נחמד של רופא (אשכרה) על מיתוס השומן-תחלואה והנה רופא המתמחה בהדמייה ניורולוגית (ובתזונה), שכותב גם בלוג מאוד מצליח, ועכשיו הוא מתארח באכסניה "מכובדת" יותר לשיטתך, Psychology today והוא כתב שוב על הסכנה שבריצות מרתון. אני כתבתי על הנושא לפני שנה בדיוק כאן, בעקבות הפוסט המקורי שלו בעניין.
שמע, קשה לשחוט פרות אם אי אפשר לאכול אותן.
דעאל
רופאים, אפילו עם תואר אצולה, לא תמיד יודעים הכל. הם יודעים הרבה מאוד ומצילים חיים, אבל גם אנחנו לא פרייארים. חשוב לזכור כי ברוב המקרים היחיד שאכפת לו באמת ובתמים מהבריאות שלנו הוא מי שמשתקף אלינו מהמראה, אז שווה להקשיב גם לו.
(צילום: ויז'ואל/פוטוס)
6 הערות קוראים:
כשנושא הרופאים עולה, אני תמיד נזכר בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה. למדתי ביולוגיה/מדעי הרפואה ובתוכנית הזאת מבלים הרבה זמן עם תלמידי הרפואה בקורסים הבסיסיים של שנה א'. אחרי כמה שיעורים נעלמה לי חרדת הקודש מרופאים. חלק מהאנשים שם היו פשוט אידיוטים. עד היום הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאני חס וחלילה ארוץ לחדר מיון עם ילד חולה והדבר שאני אפגוש שם זה את מאותם חברים לספסל הלימדים. אני חושב שאני אסתובב, אכנס לאוטו ואסע לבית חולים אחר.
רופאים הם אנשים. יש חכמים יותר ויש חכמים פחות. התואר והלימודים לא מבטיחים כלום.
המאמר האחרון שציינת (Cardio Causes Heart Disease) הוא דוגמה מצוינת לאיך בלוגר נותן פרשנות שגוייה למחקר מדעי כדי לתמוך ב-dogma שלו.
יכול להיות. רק שה"בלוגר" הזה, קרוט האריס, הוא לגמרי במקרה רופא המתמחה בהדמייה רפואית, כלומר המחקר הזה הוא ממש בcore knowledge שלו! לעניות דעתי הוא לא מפרשן אותו באופן שגוי, אלא, אם תתעלם מהכותרת שמטרתה לעורר מחשבה ודיון, הוא פשוט מציג את הממצאים (בקבוצת הרצים יש משמעותית יותר סימנים קליניים לנזק לבבי, לפחות לפי הדמיה לבבית). אפשר להתעלם מהמחקר הזה, אפשר לומר שההבדל אינו משמעותי, אפשר לומר שאי אפשר ללמוד מזה, אבל אי אפשר לומר שהוא תומך בבריאות לבבית כפונקציה של ריצה כרונית.
ובמקרה של קורט האריס במיוחד, אני גם לא חושב שאפשר לומר שהוא דוגמטי, הוא דווקא דוגמא לבלוגר ורופא ששינה את העמדות שלו לאורך הזמן בתחומים רבים. הוא כותב על זה לא מעט בבלוג שלו Panu
יש הרבה בעיות בניתוח של קורט:
1) המחקר של ברוקמן עוסק בקבוצה מאוד ספציפית: אנשים מבוגרים שרצים הרבה מרתונים (הנחקרים רצו לפחות 5 מרתונים בשלוש השנים האחרונות, וחציון מספר המרתונים הכולל שלהם הוא 20). למעלה מ-50% מהרצים עישנו בעבר. גם אם הרצים שבמחקר מועדים להתקפי לב, זה לא אומר שום דבר לגבי אנשים שעושים ריצות קלות מספר פעמים בשבוע, אך לא רצים מרתונים. למרות זאת, קורט טוען שריצה של 30 מייל בשבוע מזיקה.
2) קורט מסתמך כאן על מאמר (תצפיתני) אחד. זה ממש לא רציני. אי אפשר להסיק מסקנות ממאמר אחד.
3) לא רק שזה מאמר יחיד (שעוסק באוכלוסיה לא מייצגת), אז יש למחקר הנ"ל מספר בעיות:
- התוצאות של המאמר הן לא משמעותיות סטטיסטית.
- המחקר מאוד קטן: רק 102 רצים+102 אנשים בקבוצת ביקורת.
- המאמר לא בודק את ה-endpoint כלומר כמה רצי מרתון עברו התקפי לב בתקופת זמן מסוימת, אלא מסתכל על בדיקה שאמורה לחזות התקפי לב.
4) קורט מתעלם מכל המאמרים שמראים תוצאה הפוכה. המאמר הזה למשל
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2821586/
מסכם 16 מחקרים שכללו 90,000 איש
ומראה תוצאות הפוכות. יש הרבה מאמרים אחרים.
אני לא נגד ריצה קלה או ריצה מדי פעם גם אם היא קשה. אני חושב שלרוץ מרתונים כרונית היא לא דרך טובה במיוחד לשפר את איכות החיים והבריאות שלך. נקודה. זה מעודד פציעות מסוגים שונים, ובנפחים גבוהים זה בהחלט עלול ליצור נזקים נלווים רבים כמו ברכיים, גב וכאמור, גם לב. 102 רצים בנפחים כאלה גדולים זה לא מעט בכלל. ברור שריצה "סתם" לעומת "אי-ריצה" כלומר פעילות גופנית לעומת בטטיות כורסא, היא חיובית. העניין הוא שבנפחים גבוהים (ואני לא יודע עם 50 ק"מ בשבוע או 60 או 70), רב הנזק על התועלת, ונזק לבבי בהחלט אפשרי וסביר. אז אני אומר, אתה רוצה להיות בריא, בבקשה. אבל אל תחשוב שריצת מרתון כרונית, כמו שעושים כעת רבים מחברי הטובים, היא דרך טובה.
הכוונה שלי הייתה לא להתווכח האם ריצה מרובה בריאה או לא, אלא לציין שקורט כתב מאמר חד-צדדי, תוך התעלמות מוחלטת מהצד השני. לפי חד-הצדדיות של מאמר זה, אני לא הייתי סומך על שום דבר אחר שהוא כותב.
אם כבר התחלנו בדיון האם ריצה מרובה בריאה או לא, אז
1. המאמר שקשרתי בהודעה הקודמת מראה שככל שרמת הפעילות הגופנית עולה, השכיחות של מחלת לב יורדת. כאמור, זה לפי סיכום של 16 מחקרים שכללו 90,000 איש.
2. הנה עוד מאמר, יותר ספציפי לריצה:
http://cmbi.bjmu.edu.cn/news/report/2010/cv_gd/152.pdf
הנחקרים במאמר הם 35,000 רצים, כלומר אף אחד כאן הוא לא בטטת כורסה. המחקר מראה שככל שכמות הריצה עולה, שכיחות מחלות הלב יורדת. למשל, שכיחות מחלות הלב אצל רצים שרצים לפחות 63 ק"מ בשבוע היא 26% פחות מאשר שכיחות מחלות לב אצל רצים שרצים עד 21 ק"מ בשבוע.
וזה לא רק מחלות לב: במאמרים אחרים על אותה קבוצת רצים מראים שהשכיחות של מחלות אחרות אצל הרצים של 63 ק"מ ומעלה נמוכה יותר (למשל, 60% פחות שבץ, 68% פחות סכרת).
הוסף רשומת תגובה