אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

ענבי זעם (הספר - לא המבצע הצבאי)


בעבר הרחוק יחסית כתבתי כאן מדי פעם סקירות על ספרים שקראתי. אח"כ הבנתי שהבלוג הזה במתכונתו הנוכחית לפחות, הוא לא המקום הנכון להגיגי ספרות (ותודה למגיבים שעזרו לי בזמנו להבין את זה). אז הפסקתי. ועדיין אני קורא הרבה מאוד וכותב על ספרים רק כאשר הם נוגעים לענייני הבלוג הזה באיזושהי דרך רחבה ואסוציאטיבית. כך למשל, כתבתי על מובי דיק כספר שתיאר לראשונה תזונת פליאו בספרות המודרנית (לא ערכתי מחקר, אבל כך נראה לי).

ועכשיו קראתי את ענבי זעם המטלטל, הסוחף והקודר של חתן פרס נובל לספרות, ג'ון סטיינבק. זהו ספר נכתב בשנת 1939 ממש בימי השפל הכלכלי הגדול של אמריקה ומתאר מקרוב את קורותיה ונדודיה של משפחה אחת, משפחת ג'ואד. סטיינבק זכה על הספר בפרס פוליצר בשנת 1940 וב1962 זכה גם בפרס נובל לספרות, אז אתם לא חייבים לסמוך על ההמלצה שלי כדי להאמין שמדובר במישהו שיודע לכתוב.
אבל, ענבי זעם אינו רק מופת בכתיבה ובמודעות חברתית ופוליטית. זהו גם ספר של שירת אהבה לאדמה ולאדם הפשוט, החקלאי פשוט ההליכות וטוב הלב, שנעקר מאדמתו בעוצמת הענק של הבנקים והאדמה נרמסת ונאנסת (כך ממש, בלשונו) תחת מפלצת החקלאות התעשייתית המודרנית וכוחות השוק הקפיטליסטים.
כאשר סטיינבק מתאר את המשמעותה הרחבה של החקלאות התעשייתית, המונעת ע"י מכונות וטרקטורים על שדות ענק ולא ע"י שוורים וחקלאים קטנים, הוא אומר משפטים שלא יכולים אלא להרטיט את הלב ולראות כמה רחוק וכמה ברור ראה הסופר את המציאות המודרנית ממש בימים בהם הפך העולם מחקלאי לתעשייתי (עמ' 50):
"...ובעת צמיחת היבול הזה לא פורר איש רגב עפר חם באצבעותיו והניח לאדמה להסתנן בעד אצבעותיו. איש לא נגע בזרע, או התאווה לצמיחתו. בני האדם אכלו את מה שלא הצמיחו, אבד להם הקשר עם הלחם שבא לפיהם. האדמה נאנקה מתחת לברזל ומתחת לברזל מתה בהדרגה, מפני שאיש לא אהבה או שנא אותה, איש לא התפלל אליה או קיללה".
הספר בנוי פרקים פרקים, קצרים ודחוסים, העוברים חליפות בין תיאור קורותיה הפרטיים של משפחת ג'אוד לבין תיאורים כלליים של העולם, הטבע ותהליכים החברתיים המתרחשים במקביל. תיאורי הטבע נפלאים ותיאורי טבע האדם נפלאים לא פחות. וכך אנו מבינים את התהליכים שעוברים על המשפחה בהקשרים הרחבים יותר. קוראים ולא מאמינים. הולכים עם המשפחה במסעה האפי, ההזוי, הבלתי נמנע, ורואים אותה בהתפרקותה ובכרסום ההדרגתי בכל חלקה של בטחון ומציאות מוכר עד שהם עומדים ומתבוססים בבוץ חסר עתיד.
אפשר לקרוא את הפרק הראשון בתרגומו הנהדר של גרשון גירון כאן.
את ענבי זעם אתם צריכים לקרוא, חברים.
אח"כ בעיות הפרנסה שלכם, אם ישנן כאלו, יראו לכם קטנות קטנות.


Share/Bookmark

By מר קדמוני with 2 comments

2 הערות קוראים:

ג'ון סטיינבק שולתתתתתת!!!!1

מתוך "ג'ינגיס חאן - מאת ג'ק ותרפורד"
" הסינים ציינו בסלידה ובהפתעה את יכולתם של הלוחמים המונגולים להתקיים זמן ממושך על כמות קטנה של מזון ומים....
החיילים המונגולים היו בריאים וחזקים הרבה יותר מחיילי הג'ורצים. הם התקיימו על תזונה קבועה של בשר, חלב, יוגורט ומוצרי חלב חלב אחרים, והם נלחמו באנשים שהתקיימו על דייסה שהוכנה מדגנים שונים. תזונת הדגנים של הלוחמים האיכרים עיכבה את צמיחת עצמותיהם, הרקיבה את שיניהם, החלישה את כוחם והגבירה את נטייתם לחלות. לעומת זאת גם החייל המונגולי העני ביותר ניזון בעיקר מחלבונים, שהעניקו לו שיניים חזקות ועצמות חזקות. בשונה מחיילי הג'ורצנים, שהיו תלויים בתזונה עתירת פחמימות, המונגולים יכלו להחזיק מעמד ביתר קלות גם בלי לאכול יום או יומיים"
משה

הוסף רשומת תגובה